דרכים בכף ידי

זה היה ללא ספק היום הכי לא מתוכנן בטיול שלי עד היום.
קמתי בבוקר ולא היה לי מושג קלוש מה אני הולך לעשות.עזבתי את החדר שלי במלון ב11:00 והרגשתי שמיציתי את סן פרנסיסקו אבל לא ידעתי לאן אני רוצה להמשיך. היו לי כל מיני אופציות כמו להמשיך צפונה לכיוון סיאטל וונקובר,אבל טמפרטורות של -15 מעלות לקראת סיאטל שינו את דעתי.חשבתי לנסוע לסולט לייק סיטי ביוטה לבקר את דקלה ומני,אבל נהיגה של 13 שעות ודרכים מושלגות לא נשמעו כמו תוכנית טובה.אופציה אחת הייתה לחזור דרומה ולהמשיך לסן דייגו,אבל רציתי לחשוב טוב לפני שאני עוזב את האיזור הצפוני של קליפורניה. שיחה עם ליעד בבוקר(לתיאום זמן בווגאס) שכנעה אותי לנסוע לכיוון מזרח קליפורניה ולבקר כמה ימים בפארק יוסמיטי.נסיעה של 3.5 שעות מזרחה וטבע פראי ליומיים-שלושה נשמעו כמו תוכנית לא רעה. יצאתי מסן פרנסיסקו ופניתי מזרחה. הנופים של צפון קליפורניה התחלפו לאיטם לאיזורים צחיחים יותר אבל השמש זרחה במלוא העוצמה ,הנהיגה זרמה,ואחרי שגיליתי שאני יכול לשדר מוסיקה שלי מהGPS לרדיו,הזמן עבר בנעימים.
אחרי כשעתיים של נסיעה בין גבעות ובכבישים רחבים,באופק הופיע רכס הרים גבוהים עם פסגות מושלגות בחלקן (מאוחר יותר גיליתי שאלו הרי הסיירה שנמשכים עד מדינת נבאדה בצידם השני),והכביש הפך להיות צר ומתפתל ולבן ממלח שפוזר עליו. הכביש טיפס במעלה ההר בצורה תלולה,ואחרי כעשרים דקות של נסיעה איטית ותלולה, השלטים הראו על גובה של 4,000 רגל שזה אומר 1,400 מטר בערך.לאורך הדרך החלו להופיע שלטים המזהירים מהתקפות של דובים,ובמקביל שלטים המזהירים מפני סופות שלג ומזכירים לנהגים שכל הרכבים מחוייבים לשאת שרשראות לנהיגה בשלג.חשבתי לתומי שמדובר בשאריות משבועות קודמים,אבל ככל שהתקדמתי הופיעו ערימות שלג בצידי הכביש. עצירה לצילום הבהירה לי שמזג האויר ממנו יצאתי בסן פרנסיסקו כבר לא רלוונטי. הטמפרטורות צנחו בצורה דרסטית והתחלתי לחשוש שהספונטניות שלי לא מתאימה לסיטואציה הזו,אבל בכל זאת החלטתי להמשיך לתוך הפארק. כ15 קילומטר לפני הפארק עצרתי במרכז המבקרים,שם גיליתי שהחוק בקליפורניה מחייב רכבים להחזיק שרשראות לנהיגה בשלג ובלעדיהן הכניסה לפארק אסורה, ובכל מקרה יש התראות על סופת שלג שאמורה להתחיל בשעות הקרובות.

השעה הייתה כבר 15:00 והייתי צריך להחליט מהר מה אני עושה.ברור שלפארק אני לא נכנס,והשאלה הייתה האם אני נשאר ללילה באחת העיירות בקרבת הפארק או עושה אחורה פנה ויורד מההרים לפני שמחשיך.האפשרות שהסופה תגיע ותחסום את הדרכים,וזכרון העיירה האחרונה בה עצרתי ללילה בלית ברירה, שכנעו אותי לפנות אחורה בזריזות ולרדת מההרים במהירות האפשרית.בדרך למטה שקלתי שוב מה לעשות,האם לחזור לסן פרנסיסקו,או לנסוע דרומה לכיוון סן דייגו.ההחלטה נפלה על כיוון דרום ותכנתתי את הGPS לנסוע לכיוון לוס אנג'לס. השעה הייתה כבר 16:30 ונשארה לי שעה של אור יום בקושי.חשבתי שמרגע שירדתי מההרים אני חוזר לכבישים המהירים והרחבים.הGPS חשב אחרת.מסיבה כלשהי (כנראה הדרך הקצרה יותר מבחינת מרחק) הוא ניווט אותי מזרחה עמוק לתוך מרכז מדינת קליפורניה,כשחלק מהכביש עובר על שולי הרים ומצוקים.

לשמחתי חזרתי לאיזור מישורי בדיוק כשהשמש כבר שקעה כמעט לגמרי. הדרך דרומה הייתה מעניינת מאד.זה כביש שמקביל לכביש החוף ול101,אבל נוסע במרכז קליפורניה בין ערי שדה לא ממש מתויירות,כמו בייקרספילד,פרזנו וכו'.בדרך מלא חוות בוקרים ועדרי פרות,ולחילופין אזורי תעשייה גדולים,ובין לבין המון המון מרחבים שוממים וריקים.

בסביבות 19:00 , באחת מעצירות הפיפי שלי (ויש לי המון כאלו במפתיע…אני יותר גרוע מבחורה) הסתכלתי במפה כדי לראות מה המסלול המתוכנן, ואז גיליתי לשמחתי שבהמשך הנסיעה אני אהיה מקביל ללאס ווגאס (כמובן 300 קילומטר מערבית לעיר אבל בכל זאת מקביל אליה).מכיוון שהמרחק לווגאס וללוס אנג'לס עמד על מספר דומה,החלטתי ספונטנית לנסוע באותו רגע ללאס ווגאס. רק שאז גיליתי כי אין שום כביש שחוצה את קליפורניה מזרחה לכיוון ווגאס,אלא אני צריך לנסוע כמעט עד לוס אנג'לס ואז לנסוע חזרה לכיוון ווגאס,מה שמכפיל את הדרך ומעמיד את הנסיעה על כמעט 10 שעות.הרעיון ירד מהפרק. מכיוון שכבר הייתי במוד של נהיגה,החלטתי לנסוע ישירות עד סן דייגו (שעתיים נסיעה דרומה ללוס אנג'לס). הצטיידתי בשתיה וחטיפים וחזרתי לכבישים. לפי החישוב של ה GPS הייתי אמור להגיע לסן דייגו בסביבות 24:30 וזה נראה לי זמן מצויין להיכנס למלון לישון ולקום בעיר חדשה.עוד עצירות פיפי,תדלוק,וארוחת ערב דשנה (בופה של בשרים,סטייקים,צלעות,עוף,ועוד ) נמשכה יותר ממה שתכננתי,גרמו לכך שהגעתי לגבולות לוס אנג'לס ב 24:00.לא הייתי עייף האמת,אבל הרגשתי שאני כבר מאבד פוקוס אחרי 13 שעות נהיגה והחלטתי לעצור בתוך לוס אנג'לס לישון. נהגתי עוד שעה עד הוליווד, ומצאתי לי מוטל קרוב לכביש שמוביל לסן דייגו. אחרי קצת טלפונים והתארגנות נפלתי מותש למיטה ונרדמתי בשניות. הבוקר קמתי ב 10:00 ואחרי מקלחת וקפה יצאתי לכיוון סן דייגו. עצרתי בדרך בעיירה בערך שעה דרומית ללוס אנג'לס,לעוד קפה ועוגת פקאן הכי מדהימה שאכלתי אי פעם. על ההגעה לסן דייגו ועל העיר,בהמשך….

עוד תמונות מהנסיעה:
http://picasaweb.google.com/pildus/YosemiteMidCalifornia#

כביש מספר 1

יום רביעי:

כמנהגי בקודש,אני ממשיך לדבוק בספונטניות מוחלטת. ביום רביעי (21.1) קמתי בבוקר במוטל בלוס אנג'לס,ואחרי ארוחת הבוקר הגעתי למסקנה שמיציתי את ל.א. בשלב זה והגיע הזמן לזוז למקום אחר.שלוש אופציות עלו במוחי.לנסוע לכיוון דרום,לסאן דייגו וגבול מקסיקו,לנסוע לכיוון צפון לכביש מספר 1,מונטריי וסאן פרנסיסקו,או לנסוע לכיוון מזרח חזרה ללאס ווגאס. על האופציה השלישית וויתרתי כמעט מיד,מכיוון שאני רוצה לראות עוד מקומות בארה"ב ולא רציתי להתקע שוב בווגאס, אז נשארתי עם שתי האופציות הראשונות.לא הצלחתי להחליט בזמן שפיניתי את החדר והזדכיתי עליו, והאמת שעד שהתיישבתי מאחורי ההגה לא ידעתי לאן מועדות פניי.רק כשיצאתי מהחניה של המוטל החלטתי בספונטניות ללכת על האופציה הצפונית,ולעלות על כביש 1 בדרכי לסאן פרנסיסקו. היה יום אפרורי וסגרירי וחשבתי שזה זמן טוב לצאת מל.א. בכל מקרה.
כביש מספר 1 נחשב לאחד הכבישים היפים בעולם.זהו כביש מדהים שמוביל מלוס אנג'לס לצפון קליפורניה,ומתפתל בדרכו לאורך חופי האוקיינוס ועובר ברובו ממש על קו החוף בקטעים מסויימים.
יצאתי לכיוון בעזרת הGPS שלי,ובעקבות עצה שקראתי כמה ימים קודם תכנתתי את המכשיר כך שינווט אותי בכביש המהיר 101 (שמקביל לכביש 1) עד לעיירה מסויימת שנקראת SAN LUIS EBISPO ומשם להמשיך לאורך החוף. בדרך המכשיר החליט על דעת עצמו לחתוך דרך כביש אחר,ולמרות שבהתחלה חשבתי לנסוע נגד הוראות המכשיר,החלטתי לשמוע בקולו.זו הייתה החלטה מצויינת, הכביש הזה הוביל אותי בין הכרמים של דרום קליפורניה,יקבים שמציעים טעימות יין,עיירות קטנטנות עם שמות מערב פרוע כמו לוס אלאמוס ונוף מדהים.

בדרך התחיל לרדת גשם קל והטפרטורות צנחו.מאוחר יותר התחברתי חזרה ל101 ומשם לכביש 1,והנוף התחלף בצוקים עוצרי נשימה, פיתולים בין גבעות ירוקות שהאוקיינוס נושק לרגליהן, עיירות חוף סטייל דוסון קריק,ועדרים של פילי ים שרובצים על החוף.פילי ים הם סוג גדול של כלבי ים (נקראים באנגלית ELEPHANT SEALS) וחופי קליפורניה הם בית גידול מוביל לפילי ים,והמושבה בה הייתי (SAN SIMEON) היא המושבה הגדולה בעולם של חיות אלו. למזלי,זו עונת ההמלטות, כך שיצא לי לראות מחזה מרהיב. רצועת חוף של כמה עשרות מטרים,זרועה במאות ואלפי נקבות פילי ים כשליד כל אחת גור או שניים,וביניהם מדדים הזכרים העצומים בגודלם,וכולם מרעישים עד השמיים.

אחרי פילי הים,ואחרי שפספסתי את שעת הסגירה של טירת הרסט, השעה הייתה כבר 16:30 והבטן שלי קירקרה.הגשם התחזק ונהיה מטריד למדי,ומכיוון שהייתה לי עוד שעה בערך של אור יום, התוכנית הייתה להמשיך לנסוע על כביש 1 עד שאני אמצא מסעדה טובה שמשקיפה לים מעל צוק,לאכול ארוחה טובה,ואז להתחבר חזרה לכביש המהיר 101 ולנסוע עד מונטריי ולישון שם את הלילה. הבעיה שהספונטניות היא חרב פיפיות. מכיוון שלא בדקתי קודם לאן אני נוסע, ואת ה GPS סגרתי ולא טרחתי לפתוח חזרה,אחרי 40 דקות של נסיעה איטית בפיתולים חדים בין צוקים,כשבחוץ הולך ומחשיך,הגשם יורד ויורד,ושום מסעדה לא צצה לי,גיליתי כי כביש מספר 101 לא חוזר להתחבר עם כביש 1 עד לפחות עוד שעתיים וחצי של נסיעה איטית שכזו,וכדי להתחבר אליו אני צריך לחזור על עקבותיי ולנסוע עוד שעה לפחות בדרך ההפוכה,באותם פיתולים איטיים,ואז לנסוע עוד שעתיים על הכביש המהיר עד מונטריי.נסיעה לא פשוטה לנהג טרי,ובטח ובטח לא למישהו שנהג כל היום.פתחתי את הGPS וראיתי כי עוד 10 מיילים מופיעה עיירה בשם GORDA. החלטתי להמשיך עד לעיירה הזו, ושם לעצור ללילה. ה"עיירה" התגלתה להיות שורה של ארבעה מבנים.בית קפה,תחנת דלק,מסעדה,וחנות קטנה שמעליה כמה יחידות דיור. זו כל(!!!) העיירה.בדיוק המקומות בסרטים בהם תמיד מסתובב רוצח סדרתי בלילה גשום עם קרס גדול ומשפד אנשים…חחחחחח
מכיוון שבחוץ היה כבר חשוך כמעט לגמרי,עצרתי בכל זאת ולקחתי חדר(לא זול) במחשבה שאני אנוח,אראה טלוויזיה ואקום מוקדם כדי להמשיך בנהיגה צפונה.כאן ציפתה לי ההפתעה השניה.אין טלוויזיה בחדרים!!!אין טלוויזיה בשום מקום. המסעדה נסגרת ב 19:00 והחנות נסגרת ב 20:00.אין אינטרנט,אין אפילו קליטה בטלפון הסלולרי… סוף העולם שמאלה – זה כאן. אמנם יש נוף מדהים מהחלון (באור יום)החדר ענקי בגודלו,ויש אח מגניבה להתחמם מולה, אבל אם אתה לא הטיפוס שהולך לישון ב 20:00 וקם לפני הזריחה-זה לא המקום בשבילך….אז בינתיים העברתי את הזמן בלאכול ארוחת ערב, ולכתוב קצת,אני אראה סרט במחשב,ואני מקווה שהזמן יעבור מהר מספיק לפני שאני אתחרפן פה…

במילותיו של אריק סיני,כך נראית העיירה שלי לפני שקיעה:

וכך היא נראית שעה אח"כ:

יום חמישי:
אז קמתי בבוקר,להפתעתי מאוחר יחסית לעובדה שהלכתי לישון בשעה הכי מוקדמת מאז יצאתי לטיול הזה,ולמרות שהיה לי קשה להתנתק מהעיירה התוססת והמלהיבה,אחרי ארוחת בוקר ומקלחת נכנסתי לאוטו ויצאתי לדרך. התכנון המקורי היה להמשיך צפונה על כביש 1 למרות הפיתולים,לבקר בעיירה כרמל, להמשיך לבקר במונטריי ואם ימצא חן בעיניי לעצור שם ללילה,או לחילופין להמשיך לסן פרנסיסקו. מבט אחד ימינה לכיוון הצפוני של כביש 1 הבהיר לי שהתוכנית עומדת להשתנות. ערפל כבד שכיסה את היציאה צפונה מהעיירה וגשם זלעפות שירד, כיוונו אותי לכיוון ההפוך.

נאלצתי לנסוע חזרה על עקבותיי מאתמול במשך למעלה משעה ואז עליתי על כביש שהוביל אותי מזרחה לכיוון הכביש המהיר 101.האמת שזה יצא לטובה,הדרך מזרחה עברה באיזור מדהים של גבעות מוריקות נוסח צלילי המוסיקה,עדרי פרות ואווירה אירופאית מפתיעה. לקח לי עוד כשעתיים וחצי עד שהגעתי לבסוף למונטריי. מונטריי,שמוכרת לרבים (לפחות לי) בעיקר בזכות הפסטיבל המפורסם שנערך בה ב1967, היא עיר חוף מקסימה ופסטורלית ,עיקר העניין מתרכז סביב רציף הדייגים הישן ורצועת החוף,עשרות כלבי ים ששוחים מול הרציף או עוצרים לנוח על סלע,ומצידה הדרומי יש מעין מרכז מקסים ששוכן על החוף,עם חנויות קטנות וצבעוניות,מסעדות והאקווריום המפורסם של העיר.טיילתי בעיר כשעתיים,הצטרפתי לדייגים על המזח וצפיתי בהם תופסים דגים בגודל מרשים למדי,הסתובבתי בחנויות,אכלתי סלט חביב כשאני מתכרבל מול החימום באוטו אבל גם מול נוף מדהים של האוקיינוס, ונהניתי למדי.

למרות זאת,ולמרות שהעיר מאד מצאה חן בעיניי,האווירה הייתה מאד מנומנמת,רוב האנשים שראיתי היו אמריקאים מבוגרים,או משפחות תיירים עם ילדים,והחלטתי להמשיך הלאה לסן פרנסיסקו.
המשכתי על כביש 1 עד שהוא בעצם כמעט הסתיים,ומשם פניתי מזרחה לכיוון סן פרנסיסקו,כשהדרך עוברת בין השאר בערפל כבד למדי,בגבעות של סן חוזה,וז מבין הערפל פתאום רואים את השקיעה,ושוב הערפל חוזר.אבל מדובר בכביש עמוס ומהיר,ולא בפיתולים של אתמול,ככה שלמעט עומסי תנועה פה ושם,שום דבר לא עצר אותי בדרך לעיר.

כל התמונות מהנסיעה כאן:
http://picasaweb.google.com/pildus/HW1#

תמונות

נוסף קישור מצד ימין לתמונות מהטיול

http://picasaweb.google.com/pildus/NewYork#