התפוח הגדול ממעוף הציפור

סוף סוף חזרתי לכתוב אחרי הפסקה ארוכה.
במאמץ רב ולא בקלות חילצתי את עצמי מלאס ווגאס וחזרתי לניו יורק.כמו שכתבתי בעבר,היחס שלאנשים לווגאס הוא שחור ולבן.או שאוהבים אותה או ששונאים אותה.אני,כמו שבטח אפשר לתאר, מת על העיר הזו,ומוכן לבלות בה בכל רגע נתון. מתוך הכמעט שלושה חודשים של טיול,ביליתי בעיר במצטבר כמעט חודש וחצי. איפשהו יש קול שאומר לי שחבל על הזמן שביליתי רק בווגאס ולא במקומות אחרים,אבל מצד שני זה הטיול שלי,הזמן שלי,והכסף שלי,והלכתי בעקבות האינטואיציות שלי והחשקים שלי,ולשהות בווגאס זה בהחלט מה שרציתי לעשות בסופו של דבר.שקלתי רבות אם לנסוע למיאמי או מקום אחר שעוד לא ביקרתי בו,אבל שום מקום לא ממש עשה לי חשק,אין לי כל כך הסבר לזה.אולי התקופה הארוכה בווגאס הוציאה לי את החשק לטייל,או שסתם לא התחשק לי.בכל מקרה לניו יורק אני תמיד שמח לחזור…חזרתי לאותו המלון בו שהיתי בתחילת הטיול,קיבלתי חדר בקומה ה16 והלפני אחרונה, משקיף על הרחוב ועל הבניינים מסביב. האמת שהגעתי לניו יורק בלי תוכניות מיוחדות,אבל זה היופי בעיר מבחינתי,אני נהנה רק מלשוטט ברחובות שלה בלי מטרה או יעד מוגדר.בדומה לביקור הקודם אחרי יומיים קיבלה את פניי סופת שלגים וקור מהנוראות ביותר שידע החוף המזרחי. בלילה שבין ראשון לשני,אחרי התראות סופה ששודרו בחדשות לאורך כל היום, התעוררתי באמצע הלילה למחזה מדהים. מהחלון נשקף הרחוב,מואר בתאורת לילה כתומה/צהובה, אבל אי אפשר היה לראות יותר ממטר קדימה מרוב שהשלג שניתך על העיר היה סמיך וצפוף. למחרת בבוקר התעוררתי לעיר לבנה כולה,וכפור אימים שהגיע למינוס 12 מעלות.

התוכניות הלא מוגדרות שלי קיבלו תפנית,מכיוון שלהסתובב יותר מכמה דקות רצוף ברחוב נהפך להיות משימה לא פשוטה.עדיין יצאתי באומץ להסתובב ברחובות,וחלק מהזמן ביליתי בחנויות או בתי קפה מחוממים. תכננתי לראות סרט בקולנוע אבל איכשהו לא מצאתי סרט שבא לי לראות בשעה נורמלית,אז המשכתי בסיבובים ברחובות ובחנויות. בסופו של דבר הלכתי ברגל עד המלון,כשלוש שעות הליכה,עצרתי בדרך בחנות קניתי מרק להכנה מהירה,חזרתי לחדר והתחממתי עם מרק טעים מול הטלוויזיה ואח"כ התכרבלתי מתחת לשמיכה ונרדמתי.

ביום שלישי השמיים התבהרו,השמש זרחה,אבל הכפור הגדול המשיך. הטמפרטורות בבוקר עמדו על מינוס 8 מעלות,והקור חדר מבעד לשכבות המרובות שעטיתי על עצמי. זה קור מכאיב,דוקר בעצמות ובעור. חוויה לא נעימה במיוחד,אבל בכל זאת חוויה. למרות הקור הנורא,ניצלתי את היום היפה והראות המעולה להסתובב ברחובות, ובאיזה שלב בספונטניות סוף סוף עליתי למצפה בקומה ה-86 של האמפייר סטייט בילדינג. ציפיתי לקור מזוויע ושובר עצמות במצפה הפתוח,אבל האמת שהיה הרבה פחות נורא ממה שחשבתי. עליתי לשם בלי לתכנן יותר מדי,וכנראה שבגלל הקור לא היה בכלל תורים בניגוד למצב הנורמלי בו מחכים בתור כשעה.עליתי בשעה מעולה,כזו שנתנה לי חצי שעה לראות את העיר באור,ואז השמש שקעה ואורות העיר התחילו לדלוק על הבניינים מסביב.

עוד תמונות פה:
http://picasaweb.google.com/pildus/NewYork#

זהו, ערב לפני אחרון בעיר ובטיול בכלל,חזרתי להתארגן במלון ולהניח חלק מהקניות שהתחלתי לעשות היום,הכנתי עוד סיבוב מהמרק של אתמול להתחמם איתו,ואני מתכנן לרדת לבר מתחת למלון להתאוורר קצת.

Elvis is not leaving the building

לא כתבתי כבר כמה זמן,והאמת שאין כל כך על מה לכתוב. שקעתי פה בווגאס וקשה לי לעזוב.הפכתי להיות ערפד,אני לא זוכר מתי ישנתי בלילה ולמעט ימים בהם עברתי מלונות,כמעט לא ראיתי אור יום שגרת היום שלי הולכת ככה: בדרך כלל אני מתעורר ב 18:00-19:00 הולך לשחק טורניר או לאכול,אם השגתי כרטיסים אז הולך להצגה,אם לא,אז הולך לבר או מועדון עד שעות הבוקר,או אם לא בא לי על מועדון הולך לשחק עד הבוקר או סתם להסתובב. חיי דקדנס מתקדמים…
כל פעם שנדמה לי שעייפתי מווגאס,מגיע עוד לילה של לשבת לשחק עם אנשים מעניינים אואיזו הופעה טובה,והחשק להישאר פה חוזר. יש לי בראש קול פנימי שכל הזמן דוחק בי לעזוב ולהספיק לראות עוד מקומות,אבל איכשהו ההנאה מווגאס מתגברת עליו
בכל מקרה,החלטתי סופית שביום שני אני יוצא מכאן,לא משנה מה,רק שאני עוד לא יודע לאן. רוב הסיכויים שאני אסע למיאמי,המון אנשים ממליצים לי להגיע לשם בעיקר בגלל מזג האויר הנעים,אבל אני עוד לא כל כך יודע מה ואם יש מה לעשות שם. אני אחליט בסופ"ש הקרוב…
בינתיים שיניתי קצת אווירה,עזבתי את האקסקליבר ואת החלק הדרומי של הסטריפ,והתמקמתי שוב ב IMPERIAL PALACE במרכז הסטריפ,מרחק חציית כביש מהסיזרס המיראג' והבלג'יו.
חדשות מרתקות יותר אין לי כרגע

Elvis has left the building-and came back

אחרי הטורניר בלוס אנג'לס שהסתיים במפח נפש ביום ראשון, הייתי אמור להעביר עוד יום בל.א ולהחזיר את אוטו לחברת ההשכרה בבוקר יום שלישי.אחרי שהעברתי כמה שעות בקזינו בשיחה נעימה עם יורדת ישראלית שחיה כבר 40 שנה בלוס אנג'לס,חושבת שישראל עדיין תקועה בשנות ה-60 (הם לא ביקרו מעולם בארץ מאז שעזבו) וניסתה לשדך לי את הבת שלה,הגעתי בערב למוטל בהוליווד והייתי צריך להחליט מה אני עושה.לא כל כך התלהבתי מעוד יום בל.א. כי לא הרגשתי שבא לי לראות עוד משהו בעיר,אבל את המועד להחזרה קבעתי מראש למקרה שאני אגיע לשולחן האחרון בטורניר ועכשיו הייתי צריך למלא את הפער.יותר חשוב הייתי צריך להחליט לאן אני ממשיך מכאן.בערך ב 1:00 בלילה ההחלטה נפלה על לחזור לווגאס לתקופה,בין לבין אולי לנסוע ליוטה לבקר את דקלה ומני, ואח"כ לעזוב את החוף המערבי או לכיוון ברזיל או לחוף המזרחי. עדיין הייתי צריך למלא את הזמן בל.א. ביום שני.אבל אז עלה לי בראש רעיון,התקשרתי לסוכנות ההשכרה שלשמחתי עובדת 24 שעות ביממה, וביררתי מה קורה אם אני מחזיר את האוטו לפני הזמן.ברגע שהתשובה הייתה שאני מקבל החזר מלא על היום האחרון,היה ברור לאן הרוח נושבת.מיידית הודעתי שאני מחזיר את האוטו ביום שני בבוקר (למעשה תוך כמה שעות),ובמקביל נכנסתי לרשת ותוך שעה ארגנתי לעצמי טיסה ומלון במחיר מגוחך בווגאס.בשעה 3:00 בלילה הכל היה מוכן.מדהים כמה טיולים בעולם הפכו להיות קלים ובמרחק כמה לחיצות עכבר. הספקתי לישון 3 שעות,וקמתי מוקדם כדי להספיק להגיע לנקודת ההחזרה בשדה התעופה,להחזיר את האוטו ולתפוס את הטיסה. מכיוון שחששתי מפקקים איומים בדרך התארגנתי מהר והייתי מוכן כבר ב7:00 בבוקר כשמועד ההחזרה היה 10:00 והטיסה ב 11:30,לא ידעתי כמה פקקים צפויים. מיד כשניסיתי לצאת מהחניה של המוטל נדלקה נורה בלוח השעונים של הרכב,ורעש מוזר נשמע מלמטה. יצאתי לבדוק מה קורה וגיליתי פנצ'ר בגלגל הקדמי.במצב רגיל לא הייתי מעיז להחליף גלגל ברכב שכור,ולמעשה היה לי ביטוח תיקונים וגרר בדיוק למקרים כאלו,אבל לא היה לי זמן לחכות לגרר ולאנשים של הביטוח,אז החלטתי להחליף את הגלגל לבד. אני מספיק מוכשר להחליף גלגל לבד,אבל עדיין נחמד לקבל הצעות לעזרה.פה האמריקאים נופלים בגדול-האמרה שגם אם תמות ברחוב אף אחד לא יעצור לעזור לך עדיין נכונה.אף אחד לא טרח לשאול אם אפשר לעזור או אם הכל בסדר,ההתייחסות היחידה שלהם הייתה שאני אזיז את הרכב כדי שהם יוכלו לצאת עם הרכבים שלהם. אם לא מספיק לחץ הזמן והפנצ'ר,זה היה היום הכי חם ולח בלוס אנג'לס בכל התקופה שהייתי בה. סיימתי להחליף את הגלגל כשאני מזיע ומלוכלך כולי,ובלחץ עצום שאני מאחר לטיסה.לפחות בעל המלון היה אדיב מספיק לפתוח לי את אחד החדרים שאוכל לשטוף פנים וידיים.
לשמחתי הסתבר ששדה התעופה קרוב ממה שחשבתי,ועובר ברחובות לא פקוקים בכלל (בד"כ הפקקים מתרכזים כבישים המהירים) כך שהגעתי מהר למדי לסוכנות ההשכרה ולטיסה.
לקראת הטיסה,ידעתי שהמזוודה שלי במשקל יתר,וחברות התעופה האמריקאיות החצופות גובות 75$ על משקל יתר.כדי לנסות להתגבר על בלילה לפני העברתי כמה שיותר דברים לתיק הגב לנסות להוריד את משקל המזוודה. לצערי כמה שהוצאתי מהמוודה לא הספיק ונאלצתי לשלם את הקנס בעצבנות. כאילו כדי להמחיש את הפתגם על צרות באות בשלשות,כשהגעתי לבדיקה הבטחונית נאלצתי למסור לידי הבודק האמיץ בקבוק בושם חדש לגמרי שקניתי בגבול ארה"ב מקסיקו יומיים לפני ב 40$,מכיוון שהאמריקאים לא מרשים להעלות נוזלים למטוס מעבר לקיבולת קטנטנה. בד"כ אני שולח את כלי הרחצה שלי במזוודה ולוקח רק דאודורנט איתי למטוס כדי להתרענן,אבל בגלל עניין המשקל שכחתי להחזיר את כלי הרחצה למזוודה. היום הזה הלך ונראה רע מרגע לרגע ותהיתי מה עוד מצפה לי הלאה. לשמחתי מכאן ואילך לא קרהה שום דבר,הגעתי לווגאס בשלום,ההזמנה שלי באקסקליבר חיכתה לי,וקיבלתי חדר חביב מאד בקומה ה-15 משקיף לכיוון דרום הסטריפ.
מהר מאד גלשתי חזרה לשגרת ווגאס…פוקר,מועדונים,אוכל,מסעדות,הופעות,שינה וקימה מתי שיוצא…

אתמול השלמתי עוד הופעה של CIRQUE DU SOLEIL שנקראת KA.כצפוי הופעה מדהימה.באולם ענקי,בעזרת שתי במות הידראוליות עצומות שיוצרות משטחים אנכיים או אופקיים עד לגובה של 30 מטר, נפרשת העלילה,שבינינו משמשת רק תירוץ למופע ליצור מגוון של עולמות מדהימים…החל מספינה מיטלטלת בים סוער,מדבר חול,הר מושלג,יער טרופי ועוד. כל עולם כזה מלווה הריקודים,לוליינות,אנשים מרחפים כמיטב הרפרטואר שלהם. שתי סצנות הסיום פשוט מדהימות,באחת מתרחש קרב בין ה"טובים" ל"רעים" על משטח אנכי בגובה 30 מטר,כשהנלחמים מרחפים באויר וכל הקרב נראה שלקוח מתוך המטריקס,ובסצנה השניה מתרחש מופע זיקוקים מלא בתוך אולם סגור ובמרחק של מטרים אחדים מהקהל. מופע פשוט מדהים,אין מילים.

דייגו מראדונה

כשחזרתי מסן פרנסיסקו לכיוון סן דייגו לא ידעתי למה לצפות.הייתי פה ב2003 עם ספיר וליאת,אבל ביקרנו רק בעולם המים ובגן החיות.חשבתי שזו עיר עם אטרקציות לילדים וקרובה למקסיקו ויותר מזה אין מה לעשות בה. הופתעתי לטובה.גיליתי עיר מקסימה,שוקקת חיים,עם המון דברים לעשות ולראות,עם חיי לילה פעילים מאד גם באמצע השבוע (דבר לא מובן מאליו בארה"ב),עם חוף ים מדהים, ואווירה נעימה מאד.אם בסן פרנסיסקו יש אווירה קסומה ומיוחדת ברחובות,אפשר להגיד שבסן דייגו האווירה רגועה ומרגיעה.אולי זו הקרבה למקסיקו שמשרה על העיר את אווירת הסייסטה,אבל כשאתה מסתובב בעיר יש הרגשה שאף אחד לא ממהר לשום מקום,שום דבר לא בוער,והכל נע על מי מנוחות.

כרגיל,הגעתי לעיר בסביבות 15:00 ולא ממש ידעתי לאן מועדות פניי. הגעתי למרכז העיר בעקבות הוראות הGPS,ואז הסתובבתי עם הרכב ברחובות מסביב והתחלתי להכיר את הסביבה.האיזור הראשון שהגעתי אליו נקרא GAS LAMP QUARTER, רובע שבעבר הואר במנורות גז,והיום מואר ברפליקות חשמליות של המנורות ההן.התלהבתי מהאיזור הזה מיידית. בטווח של 4-5 בלוקים שוכנים עשרות מסעדות,ברים,מועדונים,בתי קולנוע, גלריות ועוד. החלטתי מיידית להתמקם פה. מצאתי לי מוטל מעולה במרחק 5 דקות הליכה מהאיזור,נחתי מהנסיעה והחלטתי להעביר את היום הראשון בטיול רגלי ברובע. הסתובבתי ברובע בין מלא אנשים,באיזה שלב נתקלתי בקולנוע ישן ומקסים והחלטתי להיכנס לראות סרט שכבר הרבה זמן רציתי לראות, GRAN TORINO עם ובבימוי של קלינט איסטווד.סרט מעולה,נהניתי ממנו מאד. לא צילמתי חלקים גדולים מהשהות שלי בעיר גם בגלל שחלק מהזמן לא התחשק לי לצלם,ובחלק האחר שכחתי את המצלמה בכספת במלון.

למחרת שמעתי בעצתו של חבר שלי איציק ולקחתי סיור בטרולי (קרונית פתוחה) שיוצא מהאיזור של העיר העתיקה,עובר בכל העיר,ובמהלכו הנהג מסביר ונותן המון מידע על העיר והנקודות שעוברים בהן.שעתיים של סיור,שווה כל אגורה.גם רואים את כל העיר,וגם לומדים המון על העיר. בסיום הסיור חזרתי לעיר העתיקה,וביליתי שם עוד שעתיים כולל ארוחת צהרים מקסיקנית מצויינת. העיר העתיקה היא המקום ממנו צמחה סן דייגו ולמעשה צמחה כל קליפורניה. הדגל האמריקאי הראשון שהונף בקליפורניה אחרי הכיבוש מידי המקסיקני הונף פה בעיר העתיקה של סן דייגו.

משם המשכתי למוזיאון של ספינות עתיקות (משוחזרות עד היסוד) ומשם למוזיאון נהדר ששוכן בנושאת מטוסים אמיתית.סן דייגו מתגאה בקשר שלה לצי האמריקאי.נושאות המטוסים האמריקאיות חונות שם דרך קבע,בסיסים של הצי ממוקמים בעיר ומסביבה,מתקן האימונים של הצי נמצא כאן (המתקן מהסרט G.I.GENE),ומעל לכל העיר מתגאה בבי"ס לטייסים מתקדמים ששכןבעיר עד לפני כמה שנים,שמוכר יותר בשם TOP GUN,וכמו כן גם בסרט שצולם ברחובות העיר (למעשה הסיור עובר בכמה מקומות מהסרט שמצויינים כאטרקציות בעיר). בכל מקרה המוזאון ממוקם בנושאת מטוסים שפרשה מהשירות וחונה דרך קבע בנמל של סן דייגו,ועליה מספר לא קטן של מטוסי קרב ומסוקים,הסברים על התהליך של המראה ונחיתה בלב ים,סיור בגשר הפיקוד ועוד. היה תענוג גדול.

ביום השלישי שלי בסן דייגו תכננתי לנצל את הקרבה למקסיקו ולרדת לטייל יוםאחד בטיחואנה. הבוקר התחיל לא טוב מבחינה מקסיקנית כשהארוחה מהיום הקודם נתנה את אותותיה,וחוץ מזה קראתי קצת טיפים על טיחואנה שהרושם הכללי היה שלילי מאד.בכל מקרה אמרתי לעצמי שאני כבר פה שווה לנסות לראות עוד מקומות.נסעתי לגבול ארה"ב-מקסיקו והסתובבתי מסביב לחפש סיורים מאורגנים שנכנים לטיחואנה.לא מצאתי שום סיור כזה,וכל האווירה מסביב לגבול הייתה מגעילה ולא נעימה.החלטתי ללכת עם האינטואיציה שלי ולוותר על הביקור שם (למחרת קיבלתי אישוש להחלטה מתושב סן דייגו שסיפר כי כמות הרציחות והפשיעה היומית בטיחואנה עולה והעיר הופכת להיות בלתי נסבלת לתיירים).עשיתי אחורה פנה,חזרתי לחדר לנוח,ואת המשך היום העברתי שוב ברובע מנורות הגז,שוב הלכתי לסרט (הפעם סוף סוף ראיתי את ג'יימס בונד האחרון "קוונטום של נחמה") וביליתי במועדון לילה מעולה.בכלל חיי הלילה בסן דייגו מדהימים,מלא מועדונים וברים והמון אנשים.

למחרת היה היום האחרון שלי בעיר. בערב הייתי חייב להגיע ללוס אנג'לס אבל את היום תכננתי לבלות בסן דייגו.מכיוון שזה היה יום שבת נסעתי שוב לעיר העתיקה.בסופי השבוע איזור העיר העתיקה מתמלא בתושבי העיר שמתלבשים בבגדים ישנים ומקימים לתחיה את העיר העתיקה של סן דייגו ומשחזרים את התקופה. בכל רחבי האיזור מפוזרים אוהלים עם פעילויות,דגמי עץ של רובים עתיקים,ריקודים,אוכל מסורתי והמון אווירה שמחה. משם המשכתי לפארק בלבואה ששוכן במרכז העיר.זהו פארק ענקי שמכיל בין היתר את גן החיות המפורסם של סן דייגו,אבל מכיל גם 15 מוזיאונים שונים מכל גווני הקשת.הפארק עצום בגודלו, אבל קל להגיע ממקום למקום מכיוון שמסתובבות בו קרוניות חינמיות שעוברות בכל האזורים .הסתובבתי בפארק,ביקרתי בשניים-שלושה מוזיאונים ועשיתי וי על הצד התרבותי של העיר
מכיוון שהשעה הייתה כבר 15:00 נסעתי לאי שנקרא קורונדו וממוקם ממש מול סן דייגו (מחובר אליה בגשר מרשים וארוך). זו למעשה עיר קטנה בפני עצמה,אבל היא נחשבת חלק מסן דייגו. מדובר בעצם במעין סביון של סן דייגו,השכונה של כל העשירים. נחמד מאד להסתובב בין הבתים המרשימים,אבל החלק הכי יפה של האי זה חוף הים שלו ששוכן למרגלות מלון מדהים שנקרא HOTEL DEL CORONADO,מלון שמאכלס את עשירי העולם,ומציע בין השאר יחידות נופש בנות שתי קומות עם בריכה פרטית וג'קוזי.אבל החוף הוא של כולם,והוא יפה לא פחות.את הזמן עד השקיעה העברתי עם ספר על החוף,גלידה איטלקית מצויינת, וקפה מעולה.

זו תמונה של המלון:

זה בית טיפוסי באי:

אחרי השקיעה חזרתי לאוטו,ולהפתעתי בתוך שעה וחצי כבר הייתי חזרה בלוס אנג'לס, והתמקמתי במוטל קרוב לקזינו קומרס לקראת הטורניר הגדול במסגרת ה LA CLASSIC.

כרגיל כל התמונות פה:
http://picasaweb.google.com/pildus/SanDiego#

http://picasaweb.google.com/pildus/USSMidwayMuseumSanDiego#

דרכים בכף ידי

זה היה ללא ספק היום הכי לא מתוכנן בטיול שלי עד היום.
קמתי בבוקר ולא היה לי מושג קלוש מה אני הולך לעשות.עזבתי את החדר שלי במלון ב11:00 והרגשתי שמיציתי את סן פרנסיסקו אבל לא ידעתי לאן אני רוצה להמשיך. היו לי כל מיני אופציות כמו להמשיך צפונה לכיוון סיאטל וונקובר,אבל טמפרטורות של -15 מעלות לקראת סיאטל שינו את דעתי.חשבתי לנסוע לסולט לייק סיטי ביוטה לבקר את דקלה ומני,אבל נהיגה של 13 שעות ודרכים מושלגות לא נשמעו כמו תוכנית טובה.אופציה אחת הייתה לחזור דרומה ולהמשיך לסן דייגו,אבל רציתי לחשוב טוב לפני שאני עוזב את האיזור הצפוני של קליפורניה. שיחה עם ליעד בבוקר(לתיאום זמן בווגאס) שכנעה אותי לנסוע לכיוון מזרח קליפורניה ולבקר כמה ימים בפארק יוסמיטי.נסיעה של 3.5 שעות מזרחה וטבע פראי ליומיים-שלושה נשמעו כמו תוכנית לא רעה. יצאתי מסן פרנסיסקו ופניתי מזרחה. הנופים של צפון קליפורניה התחלפו לאיטם לאיזורים צחיחים יותר אבל השמש זרחה במלוא העוצמה ,הנהיגה זרמה,ואחרי שגיליתי שאני יכול לשדר מוסיקה שלי מהGPS לרדיו,הזמן עבר בנעימים.
אחרי כשעתיים של נסיעה בין גבעות ובכבישים רחבים,באופק הופיע רכס הרים גבוהים עם פסגות מושלגות בחלקן (מאוחר יותר גיליתי שאלו הרי הסיירה שנמשכים עד מדינת נבאדה בצידם השני),והכביש הפך להיות צר ומתפתל ולבן ממלח שפוזר עליו. הכביש טיפס במעלה ההר בצורה תלולה,ואחרי כעשרים דקות של נסיעה איטית ותלולה, השלטים הראו על גובה של 4,000 רגל שזה אומר 1,400 מטר בערך.לאורך הדרך החלו להופיע שלטים המזהירים מהתקפות של דובים,ובמקביל שלטים המזהירים מפני סופות שלג ומזכירים לנהגים שכל הרכבים מחוייבים לשאת שרשראות לנהיגה בשלג.חשבתי לתומי שמדובר בשאריות משבועות קודמים,אבל ככל שהתקדמתי הופיעו ערימות שלג בצידי הכביש. עצירה לצילום הבהירה לי שמזג האויר ממנו יצאתי בסן פרנסיסקו כבר לא רלוונטי. הטמפרטורות צנחו בצורה דרסטית והתחלתי לחשוש שהספונטניות שלי לא מתאימה לסיטואציה הזו,אבל בכל זאת החלטתי להמשיך לתוך הפארק. כ15 קילומטר לפני הפארק עצרתי במרכז המבקרים,שם גיליתי שהחוק בקליפורניה מחייב רכבים להחזיק שרשראות לנהיגה בשלג ובלעדיהן הכניסה לפארק אסורה, ובכל מקרה יש התראות על סופת שלג שאמורה להתחיל בשעות הקרובות.

השעה הייתה כבר 15:00 והייתי צריך להחליט מהר מה אני עושה.ברור שלפארק אני לא נכנס,והשאלה הייתה האם אני נשאר ללילה באחת העיירות בקרבת הפארק או עושה אחורה פנה ויורד מההרים לפני שמחשיך.האפשרות שהסופה תגיע ותחסום את הדרכים,וזכרון העיירה האחרונה בה עצרתי ללילה בלית ברירה, שכנעו אותי לפנות אחורה בזריזות ולרדת מההרים במהירות האפשרית.בדרך למטה שקלתי שוב מה לעשות,האם לחזור לסן פרנסיסקו,או לנסוע דרומה לכיוון סן דייגו.ההחלטה נפלה על כיוון דרום ותכנתתי את הGPS לנסוע לכיוון לוס אנג'לס. השעה הייתה כבר 16:30 ונשארה לי שעה של אור יום בקושי.חשבתי שמרגע שירדתי מההרים אני חוזר לכבישים המהירים והרחבים.הGPS חשב אחרת.מסיבה כלשהי (כנראה הדרך הקצרה יותר מבחינת מרחק) הוא ניווט אותי מזרחה עמוק לתוך מרכז מדינת קליפורניה,כשחלק מהכביש עובר על שולי הרים ומצוקים.

לשמחתי חזרתי לאיזור מישורי בדיוק כשהשמש כבר שקעה כמעט לגמרי. הדרך דרומה הייתה מעניינת מאד.זה כביש שמקביל לכביש החוף ול101,אבל נוסע במרכז קליפורניה בין ערי שדה לא ממש מתויירות,כמו בייקרספילד,פרזנו וכו'.בדרך מלא חוות בוקרים ועדרי פרות,ולחילופין אזורי תעשייה גדולים,ובין לבין המון המון מרחבים שוממים וריקים.

בסביבות 19:00 , באחת מעצירות הפיפי שלי (ויש לי המון כאלו במפתיע…אני יותר גרוע מבחורה) הסתכלתי במפה כדי לראות מה המסלול המתוכנן, ואז גיליתי לשמחתי שבהמשך הנסיעה אני אהיה מקביל ללאס ווגאס (כמובן 300 קילומטר מערבית לעיר אבל בכל זאת מקביל אליה).מכיוון שהמרחק לווגאס וללוס אנג'לס עמד על מספר דומה,החלטתי ספונטנית לנסוע באותו רגע ללאס ווגאס. רק שאז גיליתי כי אין שום כביש שחוצה את קליפורניה מזרחה לכיוון ווגאס,אלא אני צריך לנסוע כמעט עד לוס אנג'לס ואז לנסוע חזרה לכיוון ווגאס,מה שמכפיל את הדרך ומעמיד את הנסיעה על כמעט 10 שעות.הרעיון ירד מהפרק. מכיוון שכבר הייתי במוד של נהיגה,החלטתי לנסוע ישירות עד סן דייגו (שעתיים נסיעה דרומה ללוס אנג'לס). הצטיידתי בשתיה וחטיפים וחזרתי לכבישים. לפי החישוב של ה GPS הייתי אמור להגיע לסן דייגו בסביבות 24:30 וזה נראה לי זמן מצויין להיכנס למלון לישון ולקום בעיר חדשה.עוד עצירות פיפי,תדלוק,וארוחת ערב דשנה (בופה של בשרים,סטייקים,צלעות,עוף,ועוד ) נמשכה יותר ממה שתכננתי,גרמו לכך שהגעתי לגבולות לוס אנג'לס ב 24:00.לא הייתי עייף האמת,אבל הרגשתי שאני כבר מאבד פוקוס אחרי 13 שעות נהיגה והחלטתי לעצור בתוך לוס אנג'לס לישון. נהגתי עוד שעה עד הוליווד, ומצאתי לי מוטל קרוב לכביש שמוביל לסן דייגו. אחרי קצת טלפונים והתארגנות נפלתי מותש למיטה ונרדמתי בשניות. הבוקר קמתי ב 10:00 ואחרי מקלחת וקפה יצאתי לכיוון סן דייגו. עצרתי בדרך בעיירה בערך שעה דרומית ללוס אנג'לס,לעוד קפה ועוגת פקאן הכי מדהימה שאכלתי אי פעם. על ההגעה לסן דייגו ועל העיר,בהמשך….

עוד תמונות מהנסיעה:
http://picasaweb.google.com/pildus/YosemiteMidCalifornia#

יושב בסן פרנסיסקו על המים

ראשית,בהמשך לפוסט הקודם,אחרי שהבנתי מי נגד מי,החלטתי להישאר עוד יומיים בעיר ובאיזור,אז ניגשתי לפקידת הקבלה בהילטון וביקשתי לברר כמה יעלה לי להאריך את השהיה בעוד שתי לילות.היא נקבה במחיר המדהים של 140$ ללילה.אמרתי לה תודה רבה אבל לא תודה,עליתי לחדר ולמחשב,ואחרי 10 דקות ירדתי חזרה לקבלה עם הזמנה מחודשת למלון במחיר של 75$ ללילה.

מכיוון שהמוזה לכתוב לא נחה עליי בימים האחרונים,אני אסכם את סן פרנסיסקו בפוסט אחד כללי.
קודם כל,סן פרנסיסקו היא עיר אידיאלית לצלמים.העיר בנויה לחופי מפרץ מדהים (SAN FRANCISCO BAY) ובגלל הטופוגרפיה המיוחדת שלה,כמעט מכל פינת רחוב נשקף נוף מדהים שמצדיק להוציא את המצלמה מהנרתיק.אם לא הבנתם,עיר מדהימה,יש כאלו שמגדירים אותה העיר הכי יפה בארה"ב ובעולם כולו.לא הייתי נסחף אבל בהחלט עיר יפהיפיה. בעיר יש אוכלוסיה סינית גדולה ואפילו השילוט האנגלי ברובו מופיע במקביל בסינית. חוץ מזה האוכלוסיה היא מגוון רחב של לאומים צבעים וריחות.
מעבר לזה,יש משהו מאד קסום בעיר.אולי בגלל שהיא עיר קטנה מאד (800,000 תושבים) יחסית לערים הגדולות כמו ניו יורק או לוס אנג'לס משרה בה אווירה נעימה ושכונתית,אין בה דוחק בכלל,ובכל איזור שהסתובבתי בו הרגשתי מאד בטוח ונעים. בנוסף,חלקים גדולים מהעיר בנויים מבתי עץ ויקטוריאנים צבעוניים ומקסימים,שמוסיפים צבעוניות לעיר. מצד שני,הבתים העתיקים האלו, בשילוב עם רעידת האדמה הגדולה ב 1906 שהחריבה כמעט את כל העיר ונדמה שרודפת את העיר ותושביה עד היום, הם גם הסיבה שסן פרנסיסקו משמשת תפאורה להמוני סרטי ערפדים ומכשפות.יש הטוענים שהעיר רדופת רוחות ושדים,ויש אפילו סיורים מיוחדים שלוקחים אותך לסיור בבתים רדופים .

אז הסתובבתי בעיר ארבעה ימים,ועשיתי וי כמעט על כל רשימת האטרקציות וה MUST SEE.אלו כמה שאהבתי ביותר:

-Haight & Ahbury-
כמעט בכל עיר שביקרתי בה יש מקום מסויים בשבילי שהוא יותר מעניין ודחוף לראות מהאטרקציות הרשמיות של העיר (למשל הקבר של ג'ים מוריסון בפריז,או מעבר החציה מול אולפני אבי רואד בלונדון). במקרה של סאן פרנסיסקו מדובר אמנם באתר רשמי של העיר,אבל בשבילי היה חשוב לראות אותו במיוחד.
הייט ואשבורי בבסיסו הוא בסה"כ צומת רחובות(רחוב הייט ורחוב אשבורי) בחלק הדרומי של סן פרנסיסקו,אבל בתחילת ואמצע שנות ה-60 האזור מסביב לצומת היה הבית של תנועת ההיפים בארה"ב,וב1967 שימש כאחד המרכזים המוסיקלים החשובים של "קיץ האהבה".
JEFERSON AIRPLANE גרו בבית לא רחוק מהצומת,GREATFULL DEAD גרו קצת למעלה משם,BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY היו שכנים שלהם (אליהם הצטרפה ב 1966 בחורה צעירה מטקסס בשם ג'ניס ג'ופלין והתחילה את מה שיסתיים כמה שנים אח"כ בטרגדיה עצובה) ה YARDBIRDS פעלו שם,וכמעט כל סצנת המוסיקה של שנות ה-60 צמחה מפה. היום השכונה עדיין צבעונית ותוססת,אם כי הרבה יותר מסחרית וטיפה גותית.מעין שיינקין של סן פרנסיסקו,אבל הרבה יותר מעניין ועם היסטוריה ארוכה וחשובה.

-CABLE CAR-
אחד מהאייקונים הכי מוכרים של סן פרנסיסקו הם הקרוניות שנוסעות במעלה ומורד הכבישים התלולים.עד שהגעתי לפה לא ידעתי שמדובר בקרוניות שנעות ללא מקור אנרגיה משלהם,אלא מונעים ע"י כבלים שנעים בלופ אינסופי מתחת לרחובות העיר.אמצעי התחבורה הזה קיים בעיר מאז סוף המאה ה 19 והחליף את הכירכרות והסוסים.הנסיעה בקרונית היא חוויה מדהימה,במיוחד כשיושבים בספסלים החיצוניים והרגליים משתלשלות החוצה. דרך מעולה לראות את העיר ולהנות מהרחובות שלה. מעבר לזה ביקרתי גם במוזיאון הייחודי של הקרוניות,שם אפשר לקרוא על ההיסטוריה שלהם,ואפילו לראות ממש את הכבלים יוצאים ונכנסים מתחת לרחוב,והגלגלים הענקיים שאחראים להניע אותם.

-Chinatown & Little Italy-
שתי שכונות מקסימות של העיר,שמאכלסות את התושבים הבינלאומיים של העיר.הכניסה לצ'יינה טאון
מעבירה אותך מיידית לסין האותנטית והאמיתית. הריחות,הצבעים,הקולות,האוכל, הכל ממש כמו סין,חוץ משילוט באנגלית ומחירים בדולרים,והעובדה שפה כל הסינים מבינים אנגלית ולא רק סינית.
השכונה השנייה היא המאחז של האוכלוסיה האיטלקית,ומלאה בבתי קפה,מסעדות,וגלידריות ממיטב התוצרת האיטלקית.
לצערי הסתובבתי בשכונות האלו בערב ולא צילמתי בהן בכלל.

-golden date bridge-
לא צריך להכביר הרבה,אני מניח שכולם מכירים את גשר שער הזהב.הגשר מחבר בין העיר לאזורים שמצפון למפרץ. למישהו כמוני שמתרשם ממבנים הנדסיים מורכבים (כמו מגדל אייפל) הרבה יותר מנופים וטבע,הגשר הוא חגיגה לעיניים. מרשים בגודלו,בנוי על רקע המפרץ המדהים,ומציץ כמעט מכל רחוב בעיר.

-postcard row-
אולי האימג' הכי מוכר של סן פרנסיסקו אחרי הגשר.בסה"כ מדובר ברחוב שמכיל שורה של בתים ויקטוריאנים במרכז העיר,בנוים ליד פארק ירוק,ומאחור נשקף קו הרקיע של העיר.הרחוב הזה (יחד עם הגשר) משמש מאות סרטים ותוכניות טלוויזיה (מכושפות,וצער גידול בנות למשל) כדי למקם את העלילה בסן פרנסיסקו.

את היום האחרון העברתי בנסיעה לעמק נאפה,מרחק שעה מצפון לסן פרנסיסקו.עמק נאפה נקרא גם ארץ היין,ומכיל עשרות כרמים ויקבים אחראים לייצור היין הקליפורני הידוע.מיילים על גבי מיילים של כרמים מסודרים בשורות,וביניהם חוות ובתי ייצור ליין.כל היקבים מחזיקים מרכזי מבקרים וחדרי טעימות,חגיגה למי שאוהב יין.קצת בעייתי למי שנוהג לבד ולא יכול לשתות עדיין נסיעה נעימה בנוף יפהפה וריח משכר של ענבים באויר.

כל התמונות כאן:
http://picasaweb.google.com/pildus/SanFrancisco#

סאן פרנסיסקו – פרולוג

אני כולי התלהבות!!!
הגעתי לפאתי סן פרנסיסקו ב 19:00 כמובן ללא שום הכנה או מידע מראש.כשמבקשים מה GPS לנווט לעיר הוא מנווט אוטומטית לבניין העיריה,ככה שהגעתי לשם,הסתובבתי קצת עם הרכב מסביב ותהיתי מה עכשיו.נתקלתי בשלט שמוביל לרציף הדייגים (FISHERMAN WHARF) ונזכרתי שפעם קראתי המלצה עליו באתר של "למטייל" אז נסעתי בעקבות השלטים.הגעתי לאיזור והוא מצא חן בעיניי מיד,הרבה מסעדות,ברים,ואנשים ברחובות,אז החלטתי להתמקם פה ליום יומיים. חיפשתי לי מוטל דרכים זול אבל לא מצאתי.היחיד שהיה בסביבה נראה כמו מאורת עטלפים,גבה מחיר שערורייתי,ולא בא לי טוב.שאר המקומות מסביב היו מלונות מרשתות מוכרות ולא זולות כמו הילטון,מריוט,והולידיי אין,ובירור קצר באחד מהם העלה שמחיר ללילה חוצה את ה 120$ בשקט . ואז נזכרתי בטיפ אחר שקראתי באתר והחלטתי לפעול לפיו. שלפתי את הלפטופ שלי,וחיפשתי נקודת רשת אלחוטית זמינה.נצמדתי לקיר של אחד המלונות ועם קצת תזוזות מצאתי רשת והתחברתי. גלשתי לאתר שנקרא HOTWIRE והתחלתי לעבוד. האתר הזה מבוסס על רעיון מעניין.אתה מגדיר עיר ואיזור ספציפים,ומקבל מחירים מעולים על חדרים במלונות באיזור.עד כאן הכל סטנדרטי ודומה לכל אתר הזמנות אונליין אחר. הטוויסט פה הוא, שהמחיר נמוך באופן מאד משמעותימכל אתר אחר,אבל אתה לא יודע איזה מלון אתה מזמין עד אחרי שסיימת את ההזמנה.כלומר אתה מקבל משהו כמו "מלון 3.5 כוכבים,ברציף הדייגים בסן פרנסיסקו במחיר 75$" ואתה לא יודע שום פרט על המלון עד אחרי ששילמת ואישרת את ההזמנה. קראתי כמה וכמה המלצות על השיטה והאתר הזה,אבל עד היום חששתי להשתמש בו.מכיוון שפה לא היה לי גם ככה הרבה מידע על העיר החלטתי להיות ספונטני והזמנתי שתי לילות באיזור רציף הדייגים,במחיר 75$ ללילה. מילאתי את ההזמנה,אמרתי "יאללה מה שיהיה יהיה" ולחצתי על אישור.
לתדמהתי,אחרי שאישרתי את התשלום,הופיע האייקון של הילטון,והאתר הפנה אותי למלון הילטון שעמד ממש מולי (ודורש מעל 110$ ללילה בהזמנה רגילה אונליין) ונמצא ממש ברחוב שממול הרציף!! מיותר לציין שהילטון זה הילטון,שום מוטל דרכים ושום נעליים. חדר ענקי,שולחן עבודה עם כסא מנהלים,כורסת טלוויזיה עם הדום לרגליים,טלוויזית LCD בגודל 32".הכל סופר מפואר ויוקרתי,והאמת עושה חשק להישאר בחדר ולא לצאת ממנו חחח וכל זה במחיר ממש מגוחך יחסית.
מעכשיו יש לי עוד כלי נשק בארסנל הספונטניות שלי …

האתר למי שיזדקק לו:
www.hotwire.com

כביש מספר 1

יום רביעי:

כמנהגי בקודש,אני ממשיך לדבוק בספונטניות מוחלטת. ביום רביעי (21.1) קמתי בבוקר במוטל בלוס אנג'לס,ואחרי ארוחת הבוקר הגעתי למסקנה שמיציתי את ל.א. בשלב זה והגיע הזמן לזוז למקום אחר.שלוש אופציות עלו במוחי.לנסוע לכיוון דרום,לסאן דייגו וגבול מקסיקו,לנסוע לכיוון צפון לכביש מספר 1,מונטריי וסאן פרנסיסקו,או לנסוע לכיוון מזרח חזרה ללאס ווגאס. על האופציה השלישית וויתרתי כמעט מיד,מכיוון שאני רוצה לראות עוד מקומות בארה"ב ולא רציתי להתקע שוב בווגאס, אז נשארתי עם שתי האופציות הראשונות.לא הצלחתי להחליט בזמן שפיניתי את החדר והזדכיתי עליו, והאמת שעד שהתיישבתי מאחורי ההגה לא ידעתי לאן מועדות פניי.רק כשיצאתי מהחניה של המוטל החלטתי בספונטניות ללכת על האופציה הצפונית,ולעלות על כביש 1 בדרכי לסאן פרנסיסקו. היה יום אפרורי וסגרירי וחשבתי שזה זמן טוב לצאת מל.א. בכל מקרה.
כביש מספר 1 נחשב לאחד הכבישים היפים בעולם.זהו כביש מדהים שמוביל מלוס אנג'לס לצפון קליפורניה,ומתפתל בדרכו לאורך חופי האוקיינוס ועובר ברובו ממש על קו החוף בקטעים מסויימים.
יצאתי לכיוון בעזרת הGPS שלי,ובעקבות עצה שקראתי כמה ימים קודם תכנתתי את המכשיר כך שינווט אותי בכביש המהיר 101 (שמקביל לכביש 1) עד לעיירה מסויימת שנקראת SAN LUIS EBISPO ומשם להמשיך לאורך החוף. בדרך המכשיר החליט על דעת עצמו לחתוך דרך כביש אחר,ולמרות שבהתחלה חשבתי לנסוע נגד הוראות המכשיר,החלטתי לשמוע בקולו.זו הייתה החלטה מצויינת, הכביש הזה הוביל אותי בין הכרמים של דרום קליפורניה,יקבים שמציעים טעימות יין,עיירות קטנטנות עם שמות מערב פרוע כמו לוס אלאמוס ונוף מדהים.

בדרך התחיל לרדת גשם קל והטפרטורות צנחו.מאוחר יותר התחברתי חזרה ל101 ומשם לכביש 1,והנוף התחלף בצוקים עוצרי נשימה, פיתולים בין גבעות ירוקות שהאוקיינוס נושק לרגליהן, עיירות חוף סטייל דוסון קריק,ועדרים של פילי ים שרובצים על החוף.פילי ים הם סוג גדול של כלבי ים (נקראים באנגלית ELEPHANT SEALS) וחופי קליפורניה הם בית גידול מוביל לפילי ים,והמושבה בה הייתי (SAN SIMEON) היא המושבה הגדולה בעולם של חיות אלו. למזלי,זו עונת ההמלטות, כך שיצא לי לראות מחזה מרהיב. רצועת חוף של כמה עשרות מטרים,זרועה במאות ואלפי נקבות פילי ים כשליד כל אחת גור או שניים,וביניהם מדדים הזכרים העצומים בגודלם,וכולם מרעישים עד השמיים.

אחרי פילי הים,ואחרי שפספסתי את שעת הסגירה של טירת הרסט, השעה הייתה כבר 16:30 והבטן שלי קירקרה.הגשם התחזק ונהיה מטריד למדי,ומכיוון שהייתה לי עוד שעה בערך של אור יום, התוכנית הייתה להמשיך לנסוע על כביש 1 עד שאני אמצא מסעדה טובה שמשקיפה לים מעל צוק,לאכול ארוחה טובה,ואז להתחבר חזרה לכביש המהיר 101 ולנסוע עד מונטריי ולישון שם את הלילה. הבעיה שהספונטניות היא חרב פיפיות. מכיוון שלא בדקתי קודם לאן אני נוסע, ואת ה GPS סגרתי ולא טרחתי לפתוח חזרה,אחרי 40 דקות של נסיעה איטית בפיתולים חדים בין צוקים,כשבחוץ הולך ומחשיך,הגשם יורד ויורד,ושום מסעדה לא צצה לי,גיליתי כי כביש מספר 101 לא חוזר להתחבר עם כביש 1 עד לפחות עוד שעתיים וחצי של נסיעה איטית שכזו,וכדי להתחבר אליו אני צריך לחזור על עקבותיי ולנסוע עוד שעה לפחות בדרך ההפוכה,באותם פיתולים איטיים,ואז לנסוע עוד שעתיים על הכביש המהיר עד מונטריי.נסיעה לא פשוטה לנהג טרי,ובטח ובטח לא למישהו שנהג כל היום.פתחתי את הGPS וראיתי כי עוד 10 מיילים מופיעה עיירה בשם GORDA. החלטתי להמשיך עד לעיירה הזו, ושם לעצור ללילה. ה"עיירה" התגלתה להיות שורה של ארבעה מבנים.בית קפה,תחנת דלק,מסעדה,וחנות קטנה שמעליה כמה יחידות דיור. זו כל(!!!) העיירה.בדיוק המקומות בסרטים בהם תמיד מסתובב רוצח סדרתי בלילה גשום עם קרס גדול ומשפד אנשים…חחחחחח
מכיוון שבחוץ היה כבר חשוך כמעט לגמרי,עצרתי בכל זאת ולקחתי חדר(לא זול) במחשבה שאני אנוח,אראה טלוויזיה ואקום מוקדם כדי להמשיך בנהיגה צפונה.כאן ציפתה לי ההפתעה השניה.אין טלוויזיה בחדרים!!!אין טלוויזיה בשום מקום. המסעדה נסגרת ב 19:00 והחנות נסגרת ב 20:00.אין אינטרנט,אין אפילו קליטה בטלפון הסלולרי… סוף העולם שמאלה – זה כאן. אמנם יש נוף מדהים מהחלון (באור יום)החדר ענקי בגודלו,ויש אח מגניבה להתחמם מולה, אבל אם אתה לא הטיפוס שהולך לישון ב 20:00 וקם לפני הזריחה-זה לא המקום בשבילך….אז בינתיים העברתי את הזמן בלאכול ארוחת ערב, ולכתוב קצת,אני אראה סרט במחשב,ואני מקווה שהזמן יעבור מהר מספיק לפני שאני אתחרפן פה…

במילותיו של אריק סיני,כך נראית העיירה שלי לפני שקיעה:

וכך היא נראית שעה אח"כ:

יום חמישי:
אז קמתי בבוקר,להפתעתי מאוחר יחסית לעובדה שהלכתי לישון בשעה הכי מוקדמת מאז יצאתי לטיול הזה,ולמרות שהיה לי קשה להתנתק מהעיירה התוססת והמלהיבה,אחרי ארוחת בוקר ומקלחת נכנסתי לאוטו ויצאתי לדרך. התכנון המקורי היה להמשיך צפונה על כביש 1 למרות הפיתולים,לבקר בעיירה כרמל, להמשיך לבקר במונטריי ואם ימצא חן בעיניי לעצור שם ללילה,או לחילופין להמשיך לסן פרנסיסקו. מבט אחד ימינה לכיוון הצפוני של כביש 1 הבהיר לי שהתוכנית עומדת להשתנות. ערפל כבד שכיסה את היציאה צפונה מהעיירה וגשם זלעפות שירד, כיוונו אותי לכיוון ההפוך.

נאלצתי לנסוע חזרה על עקבותיי מאתמול במשך למעלה משעה ואז עליתי על כביש שהוביל אותי מזרחה לכיוון הכביש המהיר 101.האמת שזה יצא לטובה,הדרך מזרחה עברה באיזור מדהים של גבעות מוריקות נוסח צלילי המוסיקה,עדרי פרות ואווירה אירופאית מפתיעה. לקח לי עוד כשעתיים וחצי עד שהגעתי לבסוף למונטריי. מונטריי,שמוכרת לרבים (לפחות לי) בעיקר בזכות הפסטיבל המפורסם שנערך בה ב1967, היא עיר חוף מקסימה ופסטורלית ,עיקר העניין מתרכז סביב רציף הדייגים הישן ורצועת החוף,עשרות כלבי ים ששוחים מול הרציף או עוצרים לנוח על סלע,ומצידה הדרומי יש מעין מרכז מקסים ששוכן על החוף,עם חנויות קטנות וצבעוניות,מסעדות והאקווריום המפורסם של העיר.טיילתי בעיר כשעתיים,הצטרפתי לדייגים על המזח וצפיתי בהם תופסים דגים בגודל מרשים למדי,הסתובבתי בחנויות,אכלתי סלט חביב כשאני מתכרבל מול החימום באוטו אבל גם מול נוף מדהים של האוקיינוס, ונהניתי למדי.

למרות זאת,ולמרות שהעיר מאד מצאה חן בעיניי,האווירה הייתה מאד מנומנמת,רוב האנשים שראיתי היו אמריקאים מבוגרים,או משפחות תיירים עם ילדים,והחלטתי להמשיך הלאה לסן פרנסיסקו.
המשכתי על כביש 1 עד שהוא בעצם כמעט הסתיים,ומשם פניתי מזרחה לכיוון סן פרנסיסקו,כשהדרך עוברת בין השאר בערפל כבד למדי,בגבעות של סן חוזה,וז מבין הערפל פתאום רואים את השקיעה,ושוב הערפל חוזר.אבל מדובר בכביש עמוס ומהיר,ולא בפיתולים של אתמול,ככה שלמעט עומסי תנועה פה ושם,שום דבר לא עצר אותי בדרך לעיר.

כל התמונות מהנסיעה כאן:
http://picasaweb.google.com/pildus/HW1#

כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים

חלק מהעניין בטיול הזה הוא ספונטניות מוחלטת. מעבר לימים הראשונים שתוכננו מראש,אין לי שום תוכניות מוגדרות וכל יום יכול לזמן הפתעות לא צפויות.
אתמול קמתי בבוקר,הזדכיתי על החדר שלי במוטל,ולא היה לי מושג לאן בא לי לנסוע. בזמן שהייתי במשרד של המוטל נתקלתי בעלון של אולפני יוניברסל.עכשיו,אני לא ממש בענייני פארקים,רכבות הרים וכאלו. דינילנד למשל לא עניין אותי,וגם הפארק של יוניברסל לא היה ברשימת הדברים שתכננתי לעשות. אבל קולנוע אני מאד אוהב,וכשראיתי בעלון משהו שנקרא סיור באחורי הקלעים של האולפנים החלטתי לנסוע לשם ולקחת את הסיור בלבד. כשהגעתי לאולפנים גיליתי שהסיור הוא חלק מהאטרקציות הכוללות של הפארק,וכמו כן גיליתי שמחיר הכניסה עומד על 70$.חשבתי לוותר,אבל בסוף החלטתי לזרום עם זה ולהיכנס.זו הייתה החלטה מצויינת.הסיור באולפנים היה מרתק ושאר האטרקציות היו מעולות,יותר בכיוון של קולנוע ו"איך עושים סרטים" ופחות בכיוון של מתקני שעשוע כמו בדיסני. היה קצת מוזר בהתחלה להסתובב לבד בין משפחות עמוסות ילדים,אבל מרגע שהפסקתי לשים על זה נתתי לעצמי להנות עד הסוף ולא וויתרתי על אף אטרקציה,כולל הקרנה של סרטון המשך של שרק בשלושה ממדים,ורכבת הרים וירטואלית של הסימפסונס שהייתה האטרקציה הכי מגניבה מכולם (ישבתי ליד היספני בן 40 בערך שבא עם הילדים שלו ושנינו התפקענו מצחוק לכל אורך המתקן).
הנה כמה סרטונים מאטרקציות בהן היה מותר לצלם:

ופה יש תמונות מהפארק:
http://picasaweb.google.com/pildus/UniversalStudios#

היום בבוקר,באותה מתכונת,ובעקבות מזג אויר קיצי לחלוטין,החלטתי לנסוע לחוף באיזור שנקרא וניס ביץ'.הוא נקרא כך מכיוון השכונה שמובילה לחוף בנויה על תעלות מים (בעיר שנקראת MARINA DEL REY) בדומה לונציה (ללא שום דמיון אמיתי). החוף,אולי אחד המקומות הכי מוכרים בלוס אנג'לס (שימש כבסיס לג'ים מוריסון בהתחלה של THE DOORS למשל) מורכב מרצועת חוף יפהיפיה, ולידה טיילת ארוכה ומפותלת שמכילה מאות דוכנים של רוכלים,נגני רחוב,מופעי אמנות,מסעדות,ברים,גולשי גלים,ספורטאים למיניהם,ועשרות רוכבי אופניים ששוכרים זוג אופניים ונוסעים לאורך החוף.

בשלב כלשהו עצרתי לאכול צהרים באחת המסעדות בטיילת מול החוף וקראתי ספר תוך כדי. המלצרית ניגשה ושאלה אותי אחרי כמה זמן באיזו שפה אני קורא,וכשעניתי לה היא אמרה שהבחור שיושב לידי בדיוק לומד עברית.ככה נקלעתי לשיחה של שעה וחצי עם פול,נוצרי אדוק ומאמין ואוהב ישראל,שהחליט ללמוד עברית כי מבחינתו זו שפת הקודש והוא רוצה להתפלל בשפה שבה נכתב התנ"ך במקור. בחור נחמד,קצת תמהוני,אבל היה תענוג גדול לשבת ולדבר איתו על כל דבר החל מההבדלים בין עברית מקראית לעברית מודרנית,ועד פוליטיקה אמריקאית עדכנית.

מאוחר יותר המשכתי צפונה יותר למזח של סנטה מוניקה,העיירה הצמודה,שם יש מזח גדול ומושקע,עליו יש פארק שעשועים גדול,מסעדות,הופעות,ומאות אנשים,שם נשארתי עד השקיעה.

כל התמונות מהיום הזה כאן:
http://picasaweb.google.com/pildus/VeniceBeachSantaMonicaPier#

מלהולנד דרייב

כמו שכתבתי בפוסטים הקודם,אני נוהג עכשיו במוסטנג אדומה,עם גג רגיל. הנה היא:

אני נהנה מאד מהנהיגה פה,בעיקר בגלל הרכב, טונות של כח מתפרץ בנגיעת דוושה, צללית חייתית ופרונט מאיים, וגם בגלל הכבישים הרחבים והמרחקים הארוכים שמצריכה כל נסיעה.
אחרי שעזבתי את התערוכה,עברתי למלון במרכז העיר,באיזור של הוליווד ושדרות סאנסט. הגעתי למלון לקראת לילה, ואחרי שהתארגנתי עשיתי סיבוב עם הרכב מסביב כדי להתחיל להכיר את האזור. עד עכשיו לא התחברתי לעיר בעיקר כי הייתי מרוחק מהעיר עצמה,ונראה לי שגם בגלל שלא ממש עשיתי הכנות לקראתה. את ניו יורק ווגאס הכרתי כמו את כף ידי אחרי שביליתי שבועות בלקרוא עליהן ולתכנן בהן מסלולים ודברים לעשות,ולעומת זאת ללוס אנג'לס הגעתי ללא שום הכנה. אז אחרי שהתאקלמתי והבנתי איפה אני,וגם התבייתתי על דיינר נחמד וקרוב, למחרת בבוקר יצאתי לטייל ברגל. היעד הראשון היה שדרות הכוכבים והתאטרון הסיני.מרחק של 5 דקות הליכה מהמלון שלי. התאטרון הסיני מארח את הפרמיירות החשובות והנוצצות בהוליווד ומפורסם בטביעות הידיים והרגליים של סלבריטיס במשטח הבטון שבחזיתו, ואילו שדרת הכוכבים מוכרת בעולם כולו,כאשר שחקן או מוסיקאי או בדרן זוכה לכבוד,וכוכב עם שמו מוטבע בשדרה.

אחרי שמיציתי את האיזור, לקחתי את הרכב והחלטתי לנסות ולמצוא את הכביש שמוביל אל השלט הענקי של הוליווד על ההר.אני לא ממש יודע מאיפה אני יודע את זה,אבל ידעתי שלכביש קוראים מלהולנד דרייב,ושהוא אחת הדרכים היפות ביותר בקליפורניה. ה GPS שלי סירב לשתף פעולה, וכל מאמציי כשלו. אז החלטתי לוותר בינתיים ולנסוע לאיזור המקסים של וניס ביץ'.לשמחתי בדרך לשם נתקלתי בשלט דרכים שמוביל למלהולנד דרייב,ובספוטניות החלטתי לשנות את התוכניות ולנסוע בכיוון השלט. ההחלטה התבררה במוצלחת מאד.הכביש אמנם לא מגיע ממש עד לשלט,אבל הוא מתפתל בין הגבעות של הוליווד,ומספק כמה נקודות תצפית מדהימות על האיזור וחוויית נהיגה מעולה.

עוד תמונות פה:
http://picasaweb.google.com/pildus/LA#